8/2/15

nursing, and fashion / הנקה ואופנה

fashionpea_Elle_Australia_Breastfeeding_Model


היוש,
קיבלתי כמה בקשות לפוסט מהסוג הזה אז הנה זה בא - הנקה מהזוית האישית שלי, ומה לעזאזל אפשר ללבוש כשמניקים.

אם קראתם את הפוסטים הקודמים שלי בוודאי הבנתם שאני מניקה.

הנקה היא טרנד רציני כרגע (כמו שפורמולה היתה בשנות ה-80) ואני בעד, אבל חשוב לי לציין שאני לא חלק מארגון לה לצ'ה, ולא דוגלת בקידום ההנקה מסיבה כזו או אחרת. אני בעיקר דוגלת בזה שכל אישה תעשה מה שמתאים לה.
ההנקה היא בחירה אישית ומודעת שלי, שנעשתה בהתבסס על שקלול היתרונות והחסרונות שיש בה, כמו בכל דבר אחר.

אני מפרגנת למי שבחרה להאכיל בפורמולה מסיבותיה שלה, ושמחה לספר שאני הייתי תינוקת שאכלה פורמולה וגדלתי בסדר גמור :)

לאחר הקדימון הזה, עוד אספר שאני מניקה את איתן מהיום השלישי להיוולדו ותחילת הדרך בהנקה לא היתה קלה, או יותר נכון לא היתה.

ילדתי בשעות אחה"צ והגעתי בערב הלידה למחלקה. באמצע הלילה קיבלתי טלפון מהתינוקייה שאומר לי באופן ברור ולקוני: "התינוק שלך רעב, בואי להאכיל אותו".

בעוד האינסטינקט האימהי בפעולה, צלצלתי לאחות המחלקה וביקשתי שתכוון אותי לתינוקיה.
האחות אמרה לי: מה פתאום, את אחרי אפידורל אסור לרדת מהמיטה, אבקש שיביאו לך את התינוק.

איתן הגיע במהרה עם אחות שנעלמה במהירות שבאה, ואני נותרתי איתו לבד במיטה, בלי שמץ של מושג מה אני אמורה לעשות. 

יש תינוק, יש ציצי, אפילו שניים, כמה מסובך זה כבר יכול להיות??
אז זהו, שמסובך. ולא אינטואיטיבי בכלל כמו שניתן לחשוב.
ניסיתי להצמיד אותו אבל לא היה לי מושג ירוק מה אני עושה או איך לעשות את זה.
כמובן שתוך מס' דקות הוא התחיל לצרוח בקולי קולות, ואני המשכתי לנסות שוב ושוב, על אף התסכול ועל אף הצרחות.
לדעתי אחרי 15-20 דקות התייאשתי, וגם לא היה לי נעים מהשכנות לחדר שהחרבתי להן את שנת הלילה, והתקשרתי לבקש שיקחו אותו ויאכילו אותו בתמ"ל.

בימים שלאחר מכן נרשמתי לכל ייעוץ הנקה אפשרי גם במחלקה ולאחר מכן במלונית, אבל מצאתי שהייעוצים היו לא מועילים בעליל.
היו יותר מדי בנות על יועצת אחת, כל אחת עם הבעיות שלה, והיה קשה לקבל מענה ספציפי לבעית ההנקה שלי או יותר נכון לאי ההנקה.

לא הצלחתי לקבל הדגמה אישית איך זה עובד, וגם לא נאמרה לי מילה על שאיבה (דבר שנהייה קריטי יומיים לאחר מכן).

בינתיים איתן אכל סימילאק באופן בלעדי והיה מבסוט.

עוד יומיים חלפו, בהם לא הנקתי בכלל (סחטתי קצת קולוסטרום לכפית וזהו בערך), והגיע יום השחרור מהמלונית ומבית החולים.
השתחררתי בעודי מרגישה גודש הולך וגובר וכאמור עדיין לא יודעת איך להניק.


בבית התחלתי לקלוט את חומרת המצב כשהרגשתי כבר לא טוב,
למרבה המזל נחלצה לעזרתי חברת ילדות מקסימה ו"גורו התינוקות" שלי, יש לה שם: יעל דימנשטיין - שהיא גם מדריכת סדנאות עיסוי תינוקות (עשינו ונהנינו) וליווי התפתחותי וגם יועצת הנקה והגיעה אלי הביתה לסשן עזרה ראשונה והדרכת הנקה פרטית. 


יעל הצילה אותי (לא פחות), וגם הצילה את ההנקה שלי.
היא עשתה לי עיסוי לשחרור הגודש, הראתה לבעלי איך להקפיא חיתולים לטיפול בגודש ועוד טכניקות וטיפים להקלה וכמובן לקחה את התינוק ובדקה שהוא יכול לינוק (יכול) והדריכה אותנו איך לבצע את ההנקה הכה לא טריוויאלית.
ונשארה לראות שמצליחה להתבצע הנקה לפני שהיא משאירה אותנו להסתדר לבד.

הדרך שלי מאז ועד כה בהנקה היא בסך הכל בסדר ואין סוגיות הנקה דרמטיות, ועם זאת אין ספק שמדובר במשימה תובענית מאין כמוה.
עברתי את כל קפיצות הגדילה העיקריות - בתחילת הדרך יש הרבה - והיו רגעים שהייתי בטוחה שאני הולכת לקרוס.
התגברתי על הפחד של להניק בפומבי שאחז בי בשבועות הראשונים ועכשיו אין לי שום בעיה לשבת בבית קפה ולהאכיל את התינוק שלי תחת סינר הנקה.

עברתי ימים של תהיות האם יש לי מספיק חלב, והאם הוא אוכל מספיק (כל מי שמניקה בטח תזדהה), ותהיות כאלה של הסובבים אותי שקשה לשכנע אותם כי על השד אין שנתות ואי אפשר באמת לדעת כמה התינוק ינק.
אבל השתדלתי לא להילחץ ולא לעשות דרמה, סמכתי על עצמי, וראיתי שהתינוק גדל ועולה במשקל אז זה הניח את דעתי ודעת הסובבים, ואנחנו ממשיכים כסדרנו.

אז מה לובשים בהנקה?
למרבה הצער לא שמלות. זה בערך הדבר שהכי חסר לי.
כמו כן, הלבוש של אמא צעירה שמניקה (וגם זו שלא) מושפע מעוד דברים, כמו למשל העובדה שהיא הפכה לסבל וצריכה כל היום להתכופף, לקפל ולפתוח עגלות, אז אין מה לדבר על חצאיות.
וגם יש מצב שהגזרה לא חזרה לקדמותה: החזה גדול יותר ויש קצת עודפים ביחוד באזור הבטן אז כנראה שגם הבגדים הקודמים לא בדיוק מתאימים וכדאי להשתמש באמצעי הסוואה ולטשטש את מה שלא נראה טוב.

דיסקסתי את העניין עם כמה חברות ובנות משפחה שמניקות והגעתי למסקנה שהמניקות מתחלקות לשתי אסכולות: "המושכות" ו"המרימות".
"המושכות" - לובשות פריטים שלרוב כוללים מחשוף וי, מושכות את המחשוף מטה ושולפות את הציץ.
יתרונות: זו השיטה הקלה ביותר לחשיפת שד, שלא חושפת חלקים אחרים של הגוף, מהיר ונוח.
חסרונות: מחייבת חולצה עם מפתח וי, ובדרך כלל כזו שעשוייה חומר אלסטי כלשהו.
שמתי לב ש"המושכות" מרכיבות את מרבית קהל המניקות.

האסכולה השנייה והשכיחה פחות, היא ה"מרימות".
"המרימות" - יכולות ללבוש מגוון רחב יותר של חולצות, עם מפתחי צוואר שונים, גם חולצות סגורות, מאחר והן מרימות את הצד של החולצה שמכסה את הציץ כלפי מעלה.
יתרונות: כאמור מאפשר לבישה של מגוון רחב יותר של חולצות.
חסרונות: מעט יותר מסורבל מהמשיכה, חושף קצת יותר מהגוף. 

אני נמנית על ה"מרימות" והמדים שלי כוללים סקיני ג'ינס וחולצה כדוגמת אחת החולצות הנ"ל בתמונה שלמטה.
אני מעדיפה חולצות שמתרחבות מעט בחלק התחתון על מנת לטשטש את העודפים בבטן, וכן, יש לי כאלה שעוד לא הצלחתי להבין איך והאם ירדו.

nursing_friendly_tops1

ה"מושכות" שמביניכן יכולות להצטייד בחולצות טי אוברסייז עם מחשוף וי, חולצות מעטפת או דמויות מעטפת שניתן להפשיל הצידה.
ה"מושכות" אפילו יכולות ללבוש שמלת ג'רזי אוברסייז מגניבה כל עוד יש בבד חומר אלסטי וניתן למשוך את המחשוף מטה.
עוד חולצות שימושיות הן חולצות בעלות כיפתור חלקי, כלומר שורה של כפתורים שנגמרת באמצע הטורסו (כמו כאן).

nursing_friendly_tops2_1

עוד כמה דברים בנושא הלבשה בהנקה:

1. בדים דקים ונצמדים - אני באופן אישי פחות מעדיפה פריטים שנצמדים לגוף, אני חושבת שזה לא עושה חסד עם הגוף שאחרי לידה, וגם ככה יש לנו כל כך הרבה דברים להתמודד איתם שלא צריך גם את הבאסה של לעמוד מול הראי.

2. חולצות כפתורים - מצאתי שהתינוק שלי לא מסוגל להתאזר בסבלנות עד שאמא תפתח את כל הכפתורים בחולצה אז הן פחות שימושיות עבורי על אף שחשבתי אחרת לפני הלידה.
יש כמה חולצות כפתורים שאני לובשת אבל פשוט מרימה למעלה כמו שאני עושה בחולצות בלי כפתורים.
אבל היי, אם זה עובד עבורכן, תהנו.


3. הלבשה תחתונה - חזיית הנקה נוחה שנפתחת בקלות (תמדדו ותנסו לפני שאתן קונות) זה מאסט, לפחות מבחינתי.
ויש גם המצאות מעולות כמו גופיית הנקה שלובשים מתחת לבגד והיא נפתחת כמו חזיית הנקה - למשל כאן.


4. קימונו - פריט מאוד טרנדי כרגע, שיכול להיות שימושי למניקות.
אפשר ללבוש אותו באגביות מעל גופיה או גופית הנקה ובתכלס מי שלא חוששת יותר מדי יכולה "להחביא" את התינוק ולהניק אותו מתחת לקימונו, בייחוד אם הוא עדיין קטן. וגם שימושי בקור העז של המזגנים.


לסיום פוסט בענייני הנקה יהיה רק הולם להוסיף את הסרטון החמוד הבא,
ולאחל לכן הנקה נעימה וקלה!



7/9/15

triple denim / ג'ינס כפול 3 ואנקדוטות מחיי ההורות

fashionpea_triple_denim6


היי
הימים רצים מהר ואני מוצאת את עצמי עדיין בצעדי תינוק בכל הקשור לחזרה לשגרה שלי.
במהלך היום הוא לא ישן הרבה על אף מאמצי הרבים, כך שאני כל הזמן איתו וקשה לי לעשות משהו אחר שלא קשור לתינוק. להגיע למחשב זו משימה לא פשוטה...
ובשעות הערב אני כבר די עייפה וכל מה שאני רוצה זה ללכת לישון. יוצא שאני הולכת לישון איתו בסביבות השעה 21:00. הכי חזרה לגיל הינקות :)

להיות אמא זה הדבר המופלא ביותר שקרה לי בחיים, ללא ספק, אבל ברוב הזמן זה לא ממש מרגיש ככה, ובטח לא בהתחלה.
התינוק הוא עדיין סוג של חלק ממני, אנחנו בלתי ניתנים להפרדה למשך זמן רב מדי בשלב זה ולפרקים זה מרגיש מאוד כובל ותובעני. גם ההנקה מעלה בי לעתים תהיות למה בחרתי בזה כי היא מוסיפה להרגשת חוסר השחרור שלי.
כל זה לא נאמר חלילה במרמור, זה פשוט מה שזה.


עם זאת בכל יממה יש רגעים מקסימים שגורמים לי להתמוגג בכל פעם מחדש, הנה כמה מהם:

1. זמן אמבטיה -
בחודשיים הראשונים איתן לא סבל להתרחץ וכל אמבטיה היתה סיוט. מהחודש השלישי חלה תפנית והאמבטיה הפכה ללא ספק לזמן הכיפי ביממה. אנחנו שלושתנו בחדר האמבטיה (הורים טריים, רוחצים תינוק בהרכב מלא), התינוק באמבטיה המיוחדת שלו ואנחנו רוכנים מעליו, שרים שירים שהמצאנו, משוחחים, מחייכים, צוחקים, משפריצים קצת. מי היה מאמין שאמבטיה יכולה להיות כזה תענוג.


2. מזרקת פיפי -
בתחילת הדרך זה היה דבר שבשגרה, בכל פעם שהחיתול נפתח, וכל מי שנמצא בבית נפל קורבן למזרקה בשלב זה או אחר, כולל רהיטים, קירות, בעלי חיים וכו'. זה היה די מתסכל, תענוג השמור להורים לבנים בלבד :)

כרגע יש מזרקה בהפתעה לעיתים נדירות וזה גורם לי להתפקע מצחוק, וגם בוחן את האינסטינקטים שלי כל פעם מחדש.

3. נוהל בוקר טוב -
כשאיתן מתעורר בבוקר יש לנו נוהל בוקר טוב שכולל שיר בוקר: "בוקר טוב לאמא, בוקר טוב לאבא, בוקר טוב לאיתני, בוקר טוב לציוני...." ולאחר החלפת חיתול אני מניחה את איתן על המיטה ונותנת לו לספר איך עבר עליו הלילה. איתן מקשקש ומקשקש, מוציא מהפה הברות וצלילים לא ברורים, נראה שהוא ממש להוט להתבטא ולהוציא את מה שעל ליבו. זה חמוד לאללה.
וגם, נראה שיצא ילד חפרן, בדיוק כמו ההורים שלו.

4. הנקת לילה -
אמנם אני צריכה להתעורר בשבילה ב-3 או 4 לפנות בוקר, אבל זו ההנקה הכי שקטה ורגועה ביממה. היא גם נעשית חצי מתוך שינה, שלו וגם שלי ויש בונוס ממש חמוד בסופה: לפני שאני מחזירה אותו לעריסה, אני מניחה את איתן על הכרית שלי ומחליפה לו חיתול (מבלי להעיר אותו, אמא מקצוענית!), בשלב זה איתן מסטול מעייפות והלום מחלב, הוא מתמתח על הכרית, זורק את הגפיים לכל עבר עד שהוא מתמקם בתנוחה מצחיקה ואז מתחילה סדרה של פרצופים וחיוכים חמודים להפליא ולפעמים גם מתפלק לו איזה צחוק מתגלגל, הכל מתוך שינה. המתיקות האולטימטיבית.

אני לובשת כאן אאוטפיט שמורכב מג'ינס כפול 3 - לקחתי את הג'ינס על ג'ינס לשלב הבא: חולצת ג'ינס, מכנסי ג'ינס ואספדריל ג'ינס. יה בייבי.
כמו כן ניתן לראות את גזרת הג'ינס החביבה עליי לאחרונה - culottes, אין לי מושג איך לתרגם את זה אבל מדובר במכנסיים רחבים שמסתיימים באמצע השוק.

סופ"ש נעים!

fashionpea_triple_denim7

fashionpea_triple_denim3

fashionpea_triple_denim4


Hi guys
Days are going by fast but I'm still making baby steps when it comes to getting back to MY routine.
During the day he doesn't sleep very much, although I'm making a lot of effort to help him sleep, so I hardly get a break, and getting to the computer is almost impossible..
And at night I'm pretty exhausted so I go to bed with him at around 21:00. getting in touch with my inner baby :)

Being a mom is the most amazing experience but most of the time it doesn't feel like that, especially not in the beginning. The baby is still a part of me, in many ways, we can't be apart for long periods of time and sometimes I feel very tied.
Also nursing makes you lose even more freedom in my opinion, but this is the choice I made.
I hope I do not sound sad or unhappy, because I am not. It is just the way it is.

And although it is quite difficult. every day has at least a few fun and beautiful moments that are pure happiness, here are some:

1. Bath time -
at the first two months Eitan absolutely hated taking a bath and it was horrible. Lately there has been a serious change and bath time has become the funnest part of the day.
The three of us sing songs (ok maybe just me and hubby), converse, smile and giggle, and spray some water.
Who thought a bath could be so much fun!

2. Pee fountains -
In the beginning it was pretty routine. Every time we opened the diaper someone would get sprayed, including walls, furniture and pets... it was pretty annoying. Now it rarely happens and when it does it makes me laugh hard, and also tests my instincts.


3. Good morning ritual - 
Every morning when he wakes up we have a ritual: we sing the good morning song I made up: "good morning mommy, good morning daddy, good morning Eitan, good morning Zion (the cat)... " afterward I lay him down on the bed and let him "speak" he makes all kinds of sounds and syllables and it's really extra cute. looks like we have a talkative guy on our hands, like his parents :)

4. night feeding - 
I wake up to nurse at around 3 or 4 and although it's the middle of the night this is the most calm nursing session. We do it half asleep (him and me) and there is a nice bonus at the end: I lay him on my pillow before putting him in his crib, and change his diaper without waking him (pro mom!). At this stage he's sleepy and milk drunk so he spreads his limbs around, gets into a comfy position and then starts a session of cute faces and even loud giggles sometimes, all while he is asleep. This is adorable!

I'm wearing here a double denim outfit taken to the next level with denim espadrilles and featuring my current favorite pant style: culottes.


Have a great day!



6/26/15

I'm back with a new addition / חזרתי ויש לי תוספת חדשה

fashionpea_eitan2


היוש
לונג טיים נו סי!
קפצתי להגיד שלום זריז כי באמת לא התראינו הרבה זמן.

למי שדאג, הכל בסדר, פשוט נשאבתי לתוך העולם העצום והמופלא הזה שנקרא גידול עולל, וזה לא ממש משאיר מקום לשום דבר אחר (גם לא ללאכול.. לפעמים).
וגם, למען האמת, ניצלתי את ההדמנות להתנתק מה-כ-ל ולהתמקד בלבד בפלא הבריאה ובמשפחה שלי.


אז מה קורה איתי לאחרונה?
החלפתי את המייקל קורס במדלה, ואת הפראדה בפמפרס.
העולם שלי השתנה מהקצה אל הקצה וההתחלה היתה קצת קשה שלא לומר טראומטית (אני עדיין נזכרת בבעתה בחודש הראשון) אבל עכשיו אפשר להגיד בוודאות שזה רק הולך ומשתפר, באמת ובהחלט וזה אפילו די כיף ;)

אני עדיין מצליחה להיזכר ב״חיים הקודמים״ שלי, אבל הזיכרון מיטשטש ומחוויר לנוכח מבט בוחן או חיוך מאוזן לאוזן של איתן.

כל יום הוא עולם ומלואו, עם לא מעט עבודה פיזית (על זה לא חשבתי!), הנקות, מוצצים, טיולים בעגלה, הרמות על הידיים, נסיונות הרדמה, שירים (אנחנו אוהבים את ״בלי סודות״) ואמבטיה אחת, בשעה שבע בדיוק אז אל תתקשרו אליי לפני 19:30.

לגבי האופנה, חלו אי אלו שינויים בגוף שלי ולא בדיוק חזרתי לעצמי אז מלתחת הג׳ינסים הוחלפה בשלמותה ויש גם השלכות של ההנקה על הלבוש אבל לזה יוקדש פוסט נפרד.

בינתיים משאירה אתכם עם תמונות שלי ושל איתן הקטן והמתוק שבעוד כמה ימים יחגוג 3 חודשים.

נשיקות
XX
fashionpea_eitan1

fashionpea_eitan4

fashionpea_eitan3

Hi there,
I'm back for a quick hello since I've been MIA for quite sometime now.

If you were concerned I am happy to let you know everything is fine, I just dove right into the huge deep ocean which is raising a new born, and it has left me no time for anything else.
As a matter of fact I took advantage of this situation to focus solely on my baby and family.

So what's been going on with me lately?
I've traded in my michael kors for medela, and my prada for pampers.
My world has changed dramatically and although the beginning was a bit rough and even traumatic (just the thought of the first month still gives me chills) but now I can surely say it only gets better and it's actually becoming fun ;)


Every day is filled with diaper changes, strolls outside, nursing, putting to bed, singing songs, more nursing, giving pacifiers and taking one bath at 19:00 sharp.
I can still remember what my "old life" looked like but the memory fades at the sight of Eitan looking me deep in the eyes or smiling from ear to ear.

Fashion wise, there have been slight changes to my body, and I'm not quite back to my old figure.
Also nursing provides a challenge to dressing up, but I'll touch that topic in a different post.

In the meantime I'm leaving you with pics of me and Eitan, who will be 3 months old in a few days.


All my love
XX

4/19/15

the birth story of Eitan (hebrew) / סיפור הלידה של איתן 1.4.2015

fashionpea_eitan_birth_story


היוש!
היום יום ההולדת שלי, אבל החלטתי שזה יהיה דווקא עיתוי טוב לחלוק את סיפור הולדתו של הבן שלי.

מתחיל להיות ברור לי שהחיים האלה הם לא רק about me ושיש עכשיו בחור חדש וכובש שמנהל את העניינים. אז הנה סיפור יציאתו לאויר העולם.

שם: איתן נבון
(אנחנו לא חולקים שם משפחה. לפחות עד שאגש סופסוף למשרד הפנים להוסיף את "נבון". בלי מקף)

תאריך לידה: 1.4.2015
שעת לידה: 17:44
משקל: 3.355 ק״ג 
סוג לידה: רגילה

לפני שנצלול לתיאור מהלך העניינים, חשוב לי לחלוק את הסיפור הזה כי בגדול חווית הלידה היתה טובה וחיובית, ואף מעצימה!
אני משערת שיש בקהל הריוניות שמתכוננות למאורע הזה בפעם הראשונה בחייהן, וקצת חוששות, אז אם אני יכולה להוסיף תרומה צנועה של סיפור לידה נחמד לארכיון סיפורי הלידה, מה טוב.

את הסיפור התחלתי לתעד כבר בלילה הראשון אחרי הלידה, על המיטה הלא נוחה בעליל (שלא לומר שוברת גב) במחלקת יולדות ב' באיכילוב.
זה היה כמה שעות בודדות אחרי הלידה והייתי עדיין בהיי שהתינוק סופסוף איתנו ושעמדתי בגבורה בלידה ואפילו לא היה כזה נורא.
בנוסף הייתי מפוצצת באדרנלין (טבעי) ולקח לי זמן לנחות ולהירגע אז החלטתי לרשום מה שאני יכולה ב-notes באייפון כל עוד הזכרון טרי. (אני כבר יותר משבועיים אחרי, וחלקים מזכרון הלידה התחילו להיעלם...)
וגם פחדתי שיגנבו לי את האייפון אז מה יותר טוב מלהחזיק אותו ביד :)

בתור התחלה, חשוב לי לציין שלא באתי ללידה עם תוכנית לידה מסודרת ומוחלטת.
ולא כי שכחתי או התעצלתי, כי אני לא חושבת שאפשר להכין תוכנית לידה, ולצפות שהלידה תהיה כמו בתוכנית.
הדבר היחיד שהיה בראש שלי הוא שאני רוצה אפידורל ושאשתדל להימנע מזירוזים, אלא אם זה עניין של חיים או מוות לי / לעובר.

כבר בקורס ההכנה ללידה, שבמבט לאחור היה אחד הדברים העיקריים והמשמעותיים שעזרו לי בלידה, התחלתי להבין שלידה היא דבר מאוד אינדיבידואלי שכולל הרבה משתנים והשתלשלות העניינים תלויה בהמון דברים שיכולים לשנות כיוון בן רגע.
אז ניסיתי לבוא בלי הרבה החלטות נחרצות וציפיות, אלא לזרום עם מה שיגיע, תוך לקיחת אחריות מלאה למה שעושים לגוף שלי (אני לא חפץ ואני גם מעורבת בהחלטות הרפואיות), והפעלת שיקול דעת סביר.
אצלי זה עבד.

ועוד משהו קטן לפני שנתחיל: אחד הדברים שהייתי בטוחה בהם לפני הלידה היה איכילוב.
כל אמא שפגשתי שילדה שם בעבר היתה מלאה המלצות חמות, ללא יוצא מן הכלל, וגם אני ובעלי התרשמנו מאוד מסיור הלידה והיה לנו ברור שאני יולדת שם.
לאחר הלידה אני יכולה להגיד שהתאכזבתי במידה לא קטנה מאיכילוב: בייחוד ממיון נשים, שהוא התחנה הראשונה בשרשרת הלידה וזו שביליתי בה חלק ניכר מזמן הלידה, גם הלידה הפעילה, (המסדרון של מיון נשים, ליתר דיוק!) וכמה שעות שבדיעבד יכולתי ואף הייתי אמורה להעביר כבר בחדר לידה.
כאמור, הלידה היתה בסה"כ טובה וחיובית, אבל כללה כמה כשלים אדמיניסטרטיביים, כך נקרא לזה, לטעמי, של איכילוב וגם אחד שלי. 

מתחילים:
1.4.15 בלילה - הלילה שבין שלישי לרביעי, יומיים לפני ליל הסדר.
אני מתעוררת ב-3:30 בלילה ומרגישה מוזר.
הרבה כאבי בטן, לאו דווקא מרגישים כמו צירים (בשלב זה אני עדיין לא יודעת מה זה ציר) וצריכה לעשות פיפי כל 5 דקות. אני יודעת מה זה תכיפות במתן שתן בהריון, אבל כזה לא היה לי.
הראש שלי הולך דווקא לכיוון של קלקול קיבה.
ולא ברור למה, כי אני בדיוק בשבוע 40 והיום זה התאריך המשוער.
לגמרי הגיוני ללדת כבר ואולי אני בהכחשה.

אפילו ״זימנתי״ את הלידה בערב לפני: אכלתי ארוחת ערב קלה ועתירת מוצרי חלב, מרחתי לק בצבע תכלת ״בייבי״ (לקראת הלידה) ודיברתי עם איתן העובר.
אמרתי לו שממחר הוא ממש חופשי לצאת ושאנחנו נשמח אם יעשה זאת ב-1.4 או ב-2.4, לפני ליל הסדר ככה.
בקיצור, כשאני קמה הבטן שלי מתהפכת ואני מייחסת את זה למוצרי החלב שאכלתי בערב הקודם.
מדי פעם יש לי כאבים (בבטן בלבד) אבל אני מנסה לתזמן אותם ואין בהם שום דבר הגיוני אז אני מחליטה שאלה לא צירים.
עוברות כמה שעות (אני מעבירה אותן בהאזנה לדיסק של שבק ס [??] ובגלישה בווינט. שני דברים שאני לא ממש עושה בשגרה) וכשעולה הבוקר הרגשתי לא משתפרת.

מאחר ואני כרגע בדיוק ביום הראשון של שבוע 40 אני מחליטה לנסוע לאיכילוב למעקב הריון (החל משבוע 40 עושים בבית חולים), זה תירוץ טוב להגיע, ועל הדרך אתלונן על הכאבים וההרדשה הלא טובה.
בדרך החוצה, אני מעיפה מבט בתיק המתוקתק שארזתי בקפידה ללידה, תוהה לרגע אם לקחת אותו ומחליטה להשאיר אותו בבית כי אני כרגע לא בלידה (ביג מיסטייק! יוג' מיסטייק!).

מגיעים לאיכילוב בסביבות 7:30-8:00 ואני הולכת לניטור הריון, שנמצא מול מיון נשים בבית החולים ליס.
אחות מגיעה מיד ואני מכריזה שבאתי למעקב הריון ואני גם לא מרגישה טוב. 
האחות אומרת שהמעקב רק לנשים בריאות ואם אני לא מרגישה טוב אז למיון.
בצעד כבד אני נכנסת למיון כי לא בא לי לצעוק ״זאב זאב״ ובהרגשה שלי לא נראה לי שאני בתהליך לידה. 
בכל החומר שקראתי על צירים כתוב לצפות לכאבי גב. אצלי כואבת רק הבטן. בטח ישלחו אותי הביתה.

אני נכנסת למיון הריק מצוות אבל די מלא בהריוניות ובני זוג, ובמגמת התמלאות מרגע לרגע.
כשהאחות מגיעה אני כבר די מתפתלת מכאבים מול דלפק הקבלה אבל שומרת על קור רוח. 
עושים לי מוניטור ובדיקה והבדיקה מכאיבה לי. האחות אומרת לי לחשוב על דברים טובים: תאילנד, שוקולד. אמרתי לה שתאילנד לא כל כך עושה לי את זה והיא שאלה: אז מה כן?התלבטתי אם להגיד שקולקציית הקיץ של גוצ'י אבל ויתרתי על זה. הבדיקה מעלה שאני בפתיחה של 1 ס"מ.
לא שיערתי שאני כבר בפתיחה כלשהי, אבל 1 ס״מ זה בהחלט לא לידה פעילה ולא מרגש, ושמעתי כבר על נשים שהסתובבו חודש שלם עם פתיחה כזאת.

אחרי המוניטור עוברים לבדיקת רופא, הרופא עושה לי אולטרסאונד ואומר שיש מיעוט מי שפיר והוא רוצה שמחלקת אולטרסאונד גם תבדוק את העניין. חכי במסדרון לסניטר שייקח אותך לאולטרסאונד.
אני יוצאת למסדרון לחכות לסניטר ובשלב זה הכאבים כבר די רציניים.
אני שמה לב שמתוך הרבה נשים שנמצאות שם במסדרון אני הכי קולנית.
לא צורחת ולא בוכה, אבל מייבבת כשמגיע הכאב (אני עדיין נמנעת מלקרוא לזה ציר) ובעיקר מתפתלת מכאבים וחייבת לעמוד בכל גל כאב כזה ולהניע את הגוף.
אני נהיית עצבנית יותר ויותר וקשה לי לשבת.
כאמור אף אחד לא מדבר על לידה אבל נראה שנהיה פה זמן מה ואני מבקשת מאמא שלי שתבוא.
היא צריכה לנסוע מחיפה אז עד שהיא תגיע לאיכילוב בטח נדע יותר.

הסניטר מגיע אחרי פרק זמן שנראה לי די ארוך ומייגע ומסיע אותי על כיסא גלגלים למחלקת אולטרסאונד. בעלי הולך לידינו.
המסע למחלקת אולטרסאונד ממש מפרך ובשלב מסוים אני מבקשת ממנו לעצור כי יש לי כאבים ואני לא יכולה לשבת. אני קופצת מהכיסא, נשענת על קיר ומתחילה ולסובב את האגן במעגלים, אין לי מושג למה, אני עושה את זה באינסטינקטיביות. (זאת תנועתיות שמקדמת לידה).
בעת ההפוגה מהכאב אני חוזרת לכיסא ומגיעה לאולטרסאונד. בדרך נס מכנסים אותי ראשונה לפני כל התור אבל האולטרסאונד נראה כמו נצח, יש לי צירים תוך כדי שכיבה על הגב (אקסטרה כואב) ומסתבר גם שבמיון עוד לא הכניסו את הפרטים שלי בכלל למערכת אז הכל מתעכב.
נגמר האולטרסאונד ובעלי מחזיר אותי למיון יולדות (הדרך נראית הרבה יותר קצרה מהמסע עם הסניטר) וחוזרים שוב למסדרון היקר והאהוב, להמתין לרופא.

ההמתנה הפעם אקסטרה כואבת ושוב מבין כל היולדות נראה שאני הכי קולנית והכי כואבת.
איך זה ייתכן? בנוסף, יש לי בחילה רצינית, חם לי, אני מזיעה, ובא לי להתפשט כאילו אין מחר, כל חתיכת בד על העור מגבירה את הכאבים ומעיקה עלי. הגעתי עם טייץ למיון (עוד טעות) ופשוט בא לי לתלוש אותו מעליי, הוא מכאיב ולוחץ. אני מנסה להפשיל אותו כמה שאפשר למטה, בלי שייראו לי את התחתונים. מזל שאני עם טוניקה.
לשמחתי בעלי תופס פיקוד ובכל כאב שמגיע הוא נותן לי להישען עליו, מעסה לי את הגב התחתון תוך כדי שאני עושה סיבובי אגן, ומתווה קצב של נשימות שאני צריכה לעקוב אחריו. זה עוזר ואנחנו מצליחים לעבור כל גל של כאב כזה איכשהוא.

סופסוף מגיע תורי שוב לרופא במיון שאומר שמיעוט מי השפיר גורם לכך שאני לא הולכת הביתה אלא אמורה לעבור למחלקת טרום לידה.
שם אני אמורה להמתין, לדבריו, עד שתתפתח לידה או לחלופין עד שהם יחליטו לתת לי זירוז שנקרא PG.
אני מתפתלת מכאבים אבל אף אחד לא טורח לבדוק בכלל אם התפתחה כבר לידה.
בדיעבד אפשר להגיד בוודאות שבשלב הזה אני כבר לגמרי בלידה פעילה, מתחת לאף של כולם.
וכשאני שומעת את המילה "זירוז" ועוד PG אני מתחלחלת, כי זה לא מתאים לי בכלל (בקורס הכנה ללידה למדנו ש-PG זה זירוז בצורת טבליה, ושבעיקרון אפשר להשוות אותו ל-RPG. והמבין יבין) אבל נראה שיש עוד זמן עד שנצטרך להתווכח על זה עם הרופאים (כי אני ממש לא מעוניינת לקבל זירוז) אז אני שותקת. בחזרה למסדרון ההומה, להמתין לסניטר שיעביר אותי לטרום לידה.

חוזרים למסדרון ואמא שלי בדיוק מגיעה.
אני מעדכנת אותה במה שנאמר ותוך כדי מתפרקת ומתחילה לבכות. כמובן שאני ההריונית היחידה שבוכה במסדרון של מיון נשים. :)
בשלב זה עברו כבר 4-5 שעות טובות מהרגע שהגעתי. על אף שאני נראית הכי כאובה וקולנית ומסתובבת עם טייץ מופשל (פאשן סטייטמנט) כשרוב הבעלים והנשים בוהים בי בתמיהה מסוימת, אף אחד לא בודק לי פתיחה או התקדמות. מבחינת המיון אני עדיין בסנטימטר ואני מרגישה כבר די מותשת.
אני ערה מ-3 ורוב הזמן עומדת כי הכי כואב לי לשבת בצירים ואני רק רוצה להוריד מכנסיים ולמצוא מיטה להישכב בה במרווחים בין גלי הכאב.

אני אפילו נשכבת על כמה כסאות פנויים לרגע, אבל תוך שניה מגיע שוב ציר אז עד שהתמקמתי אני חייבת לעמוד.
אני מרגישה כמו נווד סובל במסדרון וזה נהיה קשה מרגע לרגע, אני נזכרת בכל התנוחות שמקדמות לידה, בכך שאמורה להיות מקלחת בחדר לידה ואני מתה למקלחת, גם כי בשלב זה אני מזיעה ומגעילה ובעיקר כי זה נורא עוזר בשלב הצירים. אבל אני לא יכולה להשתמש באף אחד מהפסיליטיז האלה כי אני במסדרון.

אם אין אני לי מי לי, אז אני תופסת את האחות במיון ומבקשת ממנה אם אפשר לשים מצעים על איזו מיטה שממוקמת במסדרון, לפחות שתהיה לי פינה משלי בזמן ההמתנה למעבר לטרום לידה.
כשהמיטה מוכנה אני עולה עליה לנוח קצת אבל מיד קופצת עם הגעתו של ציר. הוא כואב לאללה ואני צריכה ללכת לשירותים.
בשירותים אני מגלה מרחץ דמים בתחתונים וקוראת לאחות, תודה לאל היא מחליטה לבדוק אותי ומעדכנת שאני כבר בפתיחה של 5 ובלידה פעילה.
מכאן אני כבר לא ממתינה שנייה, היא פשוט מטיסה אותי למעלה לחדר לידה.

כבר בדרך (הקצרה) למעלה אני מבקשת אפידורל.
חושבת אולי שיש סיכוי שהמרדים יחכה לי בחדר לידה. אופטימית אני.
נכנסים לחדר לידה, אני נשכבת על המיטה ומעיפה את כל הבגדים שלי סופסוף ונכנסת לתוך חלוק בית החולים. מעולם לא חיכיתי ללבוש בגד כמו את החלוק הזה.
עכשיו יותר נוח לי אבל הצירים מתגברים. מאחר ומחברים אותי למוניטור אני לא יכולה לקום מהמיטה ובשכיבה הם כואבים יותר.
בשלב הזה אני מבקשת אפידורל שוב ושוב (באסרטיביות אבל חלילה לא בצעקות או בהיסטריה) ומסתכלת כל הזמן אל הדלת בתקווה לראות את מישהו חדש (=מרדים) נכנס לחדר.

הזמן עובר ועובר ואין מרדים ואין אפידורל.
בודקים לי שוב פתיחה אחרי זמן קצר ואני כבר ב-8.
פה אני מתחילה להילחץ כי מתחילים לראות את הסוף ואין אפידורל באופק.
את הצירים אני שורדת יפה אבל לא יודעת מה יהיה בשלב הדחיפות. זה ה-money time של הלידה, והיולדת צריכה להגיע עם כוחות פיזיים ונפשיים כדי לתת עבודה וללחוץ ביעילות כדי להוציא את העובר החוצה, בלי שהלידה תהפוך בסוף לקיסרי או מכשירים.
אני מרגישה לא מספיק מאוששת ויודעת שאני צריכה את האפידורל הזה בשביל השלב המכריע. 
וגם, קראתי סיפורי לידה טבעית (טובים) ואני יודעת ששלב הלחיצות הוא הכואב ביותר ומפחדת לעבור אותו בלי שום הרדמה / אלחוש.

אני מחליטה לפנות למיילדת, מרינה, ואומרת לה ״רק אל תעשו לי טריק ותגידו לי שזה מאוחר מדי לאפידורל ושאני צריכה ללדת בלי״. 
המשפט הזה משום מה מעלה את חמתה של מי שאמורה תכף ליילד אותי והיא פונה אלי בטון תקיף ועצבני ואומרת לי: ״אני לא מוכנה לשמוע כאלה דיבורים, אם את אומרת משהו כזה עוד פעם אני קמה והולכת״ (=תיילדי את עצמך לבד).
וואו, לכזאת גועליות לא ציפיתי ממיילדת באיכילוב.
אני די גמורה מכל שעות הצירים במסדרון שאני לא ממש מעבדת וקולטת את עצם הבעיה להתחיל לידה עם מיילדת שאמורה לסייע לך והדיאלוג היחיד ביניכן עד כה הוא שלילי וזועף.
מה ביקשתי? אפידורל? לא צעקתי, דיברתי יפה.
ואם האפידורל מתעכב אפשר לומר לי שהוא מתעכב או בדרך, אבל לא צריך לגעור בי ולבטל אותי בצורה כל כך רעה.

אני לא עונה למרינה ולא מפתחת איתה דיון, מנסה להתמקד ביני לבין עצמי באיך לקבל את האפידורל.
ואז אני מרגישה פתאום דחף לעשות מס׳ 2.
ממה שלמדתי לקראת הלידה, הדחף הזה מסמן את תחילת צירי הלחץ ואני נתקפת בעתה.
שלב הדחיפות תכף מתחיל אבל לא קיבלתי אפידורל!
זה הרגע הכי מלחיץ בכל סיפור הלידה ואני מרגישה כאילו מישהו דורך לי על החזה. אני לא מצליחה לנשום. התקף חרדה.
אני נכנסת להיסטריה של כ-5 דקות וצועקת שאין לי אוויר. אני מרגישה חנוקה. לחץ אטומי.
בתגובה מרינה אומרת שמי שיש לה בעיות נשימה לא יכולה לקבל אפידורל.
למזלי אמא שלי מתערבת ואומרת בתקיפות שאין לי שום בעיות נשימה וזה התקף חרדה, אני בלחץ בגלל שלא קיבלתי אפידורל.

אחרי זמן מה נכנס רופא ששואל אותי כמה שאלות (בנוגע לנושא הנשימה) ועוזב את החדר. 
בבדיקת הפתיחה הבאה אני כבר ב-9 או 9.5, לא בדיוק זוכרת, ואז מתרחש הנס.
נכנסת לחדר אישה חדשה בבגדי מנתחים. 
אני לא מבינה בהתחלה מי זו אבל זו המרדימה. המרדימה!!!
מכינים אותי צ'יק צ'ק לאפידורל ואני כבר מתחילה להרגע. מצידי שידחפו לי מוט ברזל ענק לעמוד השידרה אני בכלל לא מפחדת מהזריקה ומהחדרת הצינורית וזה גם לא כואב לי, רק משוועת לכך שהחומר יתחיל כבר לעבוד.

אני צריכה להתכופף לשם ההזרקה ולא לזוז ותוך כדי שנוברים לי בגב אני מרגישה שבורח לי פיפי.
מרינה והמרדימה אומרות לי שזה לא פיפי אלא ירידת מים. אוקיי.
די מהר אחרי ההזרקה האפידורל מתחיל לעבוד.
אני נרגעת מיד, ומרגישה כמו בנאדם אחר.
נינוחה, שמחה. קיבלתי אפידורל! יחי ממציא האפידורל (המצאה גאונית גאונית).
פה אני כבר מתלוצצת עם הצוות, אומרת למרדימה שחיכיתי לה כל חיי ושהיא בטח כמו סנטה קלאוס, נכנסת מחדר לידה לחדר לידה ומביאה את מתנת האפידורל. תודה למרדימה!

fashionpea_birth_story_3
ככה נראית בחורה מאושרת שכרגע קיבלה אפידורל

יחד עם האפידורל קורה עוד דבר נהדר, מרינה המיילדת מתחפפת (החלפת משמרת??) ואני מקבלת מיילדת חדשה בשם מאיה.
היא מקסימה ונעימה, מתייחסת אלי יפה ומשרה אוירה טובה.
נהדר, אנחנו מוכנים להוציא את הבייבי הזה החוצה, כל התנאים כרגע לטובתי.

אני מקבלת הנחיה לנוח קצת (נותנים לי בפועל כשעתיים מנוחה) ובמהלכם ניתן לי גם פיטוצין לווריד.
זאת לאחר שמסבירים לי מה מטרתו ומבקשים את אישורי כמובן.
כאמור אני לא מעוניינת בזירוזים, אבל הסיבה שהסכמתי היא כי אנחנו כבר בסוף, וממה שהבנתי הפיטוצין ניתן לי במינון הנמוך ביותר והוא לא מתפקד כזירוז בשלב זה אלא ומטרתו למקסם את צירי הלחץ ולגרום לזה ששלב הדחיפות יהיה יעיל ביותר.
זורמת עם זה.

ואז אני נחה. מרגישה את לחצי הצירים (שלפי המוניטור הם היסטריים) אבל לא את הכאב ואני רגועה.
לאחר שעתיים של מנוחה ואגירת כוחות מאיה המיילדת נכנסת ואומרת שיאללה, מתחילים לעבוד. יש לנו שעה להוציא את התינוק ואנחנו נעשה זאת במסגרת הזמן.
היא מנחה אותי איך לדחוף כשהיא תגיד לדחוף ומה אני אמורה לעשות כשהיא מבקשת לא לדחוף.
נראה לי שהבנתי את המסר.
אנחנו מסכמות שהיא תעשה עיסוי פרינאום תוך כדי (השמן שהכנתי נמצא בתיק לידה והתיק נמצא בבית, אבל אנחנו בבית חולים ויש להם גם שמן) ושאני בעיקרון מבקשת להימנע מלחתוך אבל אם הבחירה היא בין קרע לחתך אז עדיף שתחתוך.
ומהחלק הזה הלידה מתחילה להיות די דומה למה שרואים בסרטים. לפחות בחוויה שלי.

ברגע שמופיע ציר במוניטור מאיה מבקשת לדחוף ואני משתדלת ככל יכולתי. אמא שלי מחזיקה לי את רגל ימין ובעלי את רגל שמאל והם עוזרים לי בדחיפות. אני מרגישה את הלחץ היטב אבל לא את הכאבים ודוחפת כאילו אין מחר בשילוב נהמות. 
עוד ציר ועוד דחיפה ואוטוטו הראש מבצבץ.
מאיה אומרת שהוא בלונדיני ושואלת אם אני רוצה להרגיש.
אני שולחת יד ומרגישה חתיכת קרקפת עם שיער. זה מוזר. (איך מרגיש שיער בלונדיני?)

אמא מימין ובעלי משמאל, מאיה מקדימה, ואנחנו כולם עובדים בסנכרון.
עוד 2-3 צירים והראש בחוץ.
שאר הגוף ״נפלט״ החוצה בציר נוסף וזה מרגיש הרבה פחות קשה.
תוך פחות מחצי שעה של דחיפות, בשעה 17:44 איתן נולד.
מאיה מרימה אותו סגול ומגואל בדם ומיד הוא מתחיל לבכות. אני מתחילה לבכות אחריו. זה בכי של פורקן.
בעלי בוכה. אמא שלי מצלמת באייפון (אין לנו מצלמה כי מישהי החליטה להשאיר את תיק הלידה בבית).
לא מאמינה שעשיתי את זה - הבאתי בן אנוש לאויר העולם.

fashionpea_birth_story_2

מיד מפשיטים את החלק העליון של החלוק ומניחים אותו עלי skin to skin.
התינוק קצת המום אבל רגוע.
אני גם יולדת את השילייה, לא זכור לי יותר מדי מהעניין הזה, דחיפה או שתיים והיא בחוץ, לאחר יציאת השילייה מאיה פורסת אותה ומסבירה לי מה היא רואה. 
השילייה תקינה וענקית, נראית כמו גוש כבדים רוטטים. זה די דוחה ומעניין בו זמנית.
אחר כך מעבירים את איתן לבעלי (מבקשים ממנו להוריד חולצה וגם כאן סקין טו סקין) ונכנס רופא לתפור אותי.

זה החלק המעצבן והלא נעים בכל הלידה - לקראת יציאת הראש עשו לי אפיזיוטומיה = חתך חיץ (כן, באסה אבל עם הגודל הממוצע פלוס של התינוק, ולא שלי, והראש הגדול שלו לא היה לי סיכוי כנראה להתחמק מהסיפור) ועכשיו צריך לתפור.
וגם מסתבר גם שכל הסשנים של עיסוי הפרינאום היו לשווא...
אני עדיין תחת אפידורל אז התפירה לא כואבת אבל היא מורגשת וזה לא הכי סימפטי.

לבסוף אני מוצאת כלאחר כבוד מחדר הלידה, זוכה להמתנה הגונה נוספת במסדרון של חדרי הלידה - היי, סיפור שמתחיל במסדרון סופו גם להסתיים במסדרון (היוש לזקנה מהמסדרון. סתם, היא במחלקה אחרת) - ואז מועברת למחלקת יולדות.
THE END

fashionpea_birth_story_1

מסקנותינו מהסיפור:

1. גם כאבי בטן יכולים להיות צירים.
צירים זה אינדיבידואלי והחוויה שלהם משתנה מאישה לאישה, צירים 
לא בהכרח מתחילים בגב.

2. אם את מרגישה צורך להוריד מכנסיים בדחיפות באמצע המסדרון, כנראה שאת בלידה פעילה.

3. בשבוע 40 לא יוצאים מהבית לבית חולים בלי לקחת את התיק ללידה (אבל בתכלס הסתדרתי וכמו שמאיה המיילדת אמרה לי, כל מה שאת צריכה ללידה נמצא "עלייך").

4. אין כזה דבר "מאוחר מדי לאפידורל". אפשר לקבל אפידורל גם בפתיחה 10, כשהמרדימה הגיעה כבר הייתי ב-9 ועד שהיא סיימה את ההזרקה (זה לוקח זמן) הייתי בפתיחה מלאה.

5. הצוות הרפואי ממליץ את המלצותיו אבל רק את אדון לגופך ואת מחליטה מה יעשו או לא יעשו לך.

6. כמה שהלידה תהיה כואבת, לא צפויה, ושונה ממה שדמיינת (או לא), בסופו של דבר ממתין תינוק בקצה המנהרה וזה שווה הכל. פלוס, אחרי כמה זמן בכלל לא תזכרי בדיוק את כל מה שהלך שם.

לידה קלה לכל ההריוניות.
ברשותכם, אני הולכת להתנפל על מגש סושי יומולדת מלכותי :)
נתראה בקרוב.

XX



4/9/15

new dawn / עידן חדש

almond_blossom1

almond_blossom2

almond_blossom3

almond_blossom4

almond_blossom5

almond_blossom6

almond_blossom7

almond_blossom8

almond_blossom9

almond_blossom10

almond_blossom11


צילומים: רונן פריימן

חזרתי!
מי שעוקב בטוויטר ובאינסטוש בטח כבר יודע, ביום רביעי שעבר ילדתי בשעה טובה בן בכור, והבטן שאתם רואים בתמונות האלה הפכה מאקססורי אופנתי לגור אנושי מתוק ומקסים שהוא כל עולמנו.
ותודה רבה לכל המברכים בכל אמצעי התקשורת, כתבתם דברים יפהפיים ולצערי לא הצלחתי להתייחס לכולם אבל קראתי כל אות ומילה והתרגשתי. תודה.


זה הפוסט האחרון שבו תראו אותי בהריון, תכננתי להעלות אותו לפני הלידה אבל לא הספקתי וזה התעוד של מצבי ההריוני כמה שבועות לפני הלידה, וצילומי ההריון האחרונים בהחלט שהספקנו לצלם.

העוקבים הותיקים וחדי העין של הבלוג בוודאי זוכרים את הפוסט הזה.
עברה מאז קצת יותר משנה ועל אף הדימיון הסגנוני בין הפוסטים והעובדה ששניהם מצולמים בלוקיישן של פריחה אביבית, ורדרדה ומשגעת, אני מרגישה שזה בערך הדמיון היחיד ביניהם. כל כך הרבה השתנה!

מיום רביעי שעבר, ה-1.4 נפתח עידן חדש בחיי ונכנסתי בצעד בוטח לעולם האמהות וההורות, שבו כללי המשחק וסדרי העדיפויות שונים לחלוטין ממה שהכרתי קודם. ועם כל הטלטלה והשינוי הדרסטי, זה מרגיש כל כך נפלא.


האביב ממלא אותי מדי שנה בתחושה של התרגשות והתחדשות, והשנה יותר מתמיד.
אני מקווה שגם אתם, באשר אתם נמצאים, נהנים מהאנרגיות החדשות שהתקופה הזאת מביאה עמה.


בקרוב אחלוק כאן את סיפור הלידה המעניין והחיובי שחוויתי (סיפורי זוועות לא יהיו פה, שווה לקרוא). בינתיים אאחל לכם באיחור קל חג אביב (שני) שמח ומאושר.
ובהזדמנות זאת גם יומולדת שמח לבעלי אריאל, הפרטנר של חיי :)

באהבה ♥ ♥ ♥

תודה רבה לרונן על הצילומים!
את האלבום המלא תוכלו לראות כאן.


Images by Ronen Frieman.

I'm back!
If you follow me on twitter or instagram you probably already know that last Wednesday, April 1st, I gave birth to my son, and this big pink belly you see above has transformed from a fashion accessory to an oh-so-sweet human cub, which is our everything.

This is the last post in which you'll see the bump, I planned to post it before the delivery but didn't manage to and this is the last maternity shoot that was taken, a few weeks before the birth.

You may remember this post from last year or so, which is pretty similar to this one.
They were both shot on location of a beautiful pink spring bloom, but as far as I'm concerned, this is the only resemblance between the two. So much has changed in the past year!

Since last Wednesday, I have entered a new era, and became part of the motherhood and parenting world, where everything is so much different than what I knew before, and yet so amazing and feels great.

Spring is my favorite time of the year and every year I feel excited when this time arrives. This year I'm totally ecstatic.
I hope that wherever you are, you are also enjoying the new energy that this time brings.

I'll soon share here the birth story of my son, but for now I want to thank you for all the warm wishes and congratulate my husband, my life partner, who is celebrating his birthday today.
Happy b-day mami!


Thank you Ronen for the beautiful images.
You can see all the material in this album.

Lots of love
XX